הכור הגרעיני בדימונה הוא כור להפקת פלוטוניום המשמש לייצור פצצות אטום. הכור נרכש מצרפת כחלק מהסכם סודי של מלחמת סואץ (1956) בו כבש צה"ל את סיני עבור צרפת ובריטניה. הקמתו החלה בסוף 1957 או בראשית 1958, ונסתיימה ב-1962. הוא החל לפעול (הפך קריטי) בשנת 1963.

זהו כור המתודלק באורניום טבעי ועל בסיס מים כבדים. הצרפתים (באמצעות חברת אלזס) סיפקו כור בהספק של 24-26 מגה-וואט, אותו ישראל הגדילה בחשאי - בתחילה ל-70 מגה-וואט ואחר כך להספק של עד ל-150 מגה-וואט.

ישראל ניסתה לטעון שהכור משמש לכל מיני מטרות אזרחיות, למטרות שלום - רק לא לבניית נשק גרעיני. הכל היה שקר. אפילו התפלת מים והפרחת הנגב גויסו להסוות את תפקידו האמיתי.

וכך אמר בן גוריון מעל דוכן הכנסת ב-21 בדצמבר 1960 כאשר נחשף דבר הקמת הכור (מתוך ספרו של אבנר כהן "ישראל והפצצה", עמוד 128):

פיתוח הנגב, שאנו רואים כייעוד ראשי בעשור הבא, מחייב מחקר מדעי רב-צדדי, ולמטרה זו הקימנו בבאר שבע מכון מדעי למחקר השממה והצומח והחי במדבר, וכמו-כן אנו בונים עכשיו כור מחקרי בהספק של 24,000 קילו-ואט תרמיים שישרת צורכי תעשייה, חקלאות, רפואה ומדע, ויכשיר אנשי מדע וטכניקה ישראליים לבנות בעתיד תחנת כוח אטומית, כפי שאנו מניחים, בעוד 10 עד 15 שנה.

הכור המחקרי שאנו בונים עכשיו בנגב לא יושלם לפני 3 או 4 שנים. כור זה, ככור האמריקאי, נועד אך ורק למטרות שלום, ונבנה בהנהלת מומחים ישראליים. בהיגמרו יהיה פתוח גם למשתלמים מארצות אחרות, והוא דומה לכור שעזרה ממשלת קנדה להקים בהודו, אם כי הכור שלנו יותר קטן בהספקו.

מיותר לציין שחוץ מההספק של הכור, אף מלה שאמר בן גוריון אינה אמת (וגם ההספק הוגדל אח"כ בחשאי וזאת בשל הכמות הנמוכה של הפלוטוניום שהופקה, שהספיקה בקושי לבניית פצצה גרעינית). בן גוריון לא הסתפק בהודעה השקרית הזו:

"על שאילתה נוספת, שהציג ח"כ ד"ר יוניצ'מן מתנועת החירות האופוזיציונית 'מהו מקור הידיעות על ייצור פצצה אטומית ישראלית', השיב בן גוריון: 'המקור לידיעה זו כוזב ביודעין ושלא ביודעין'" (מתוך "ממשלת ישראל מודיעה" מאת גדעון ספירו, "ואנונו והפצצה", עמוד 148).

הכור מראשיתו היה חלק מפרויקט סודי של משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה. הוא מעולם לא תוכנן לייצר חשמל (כוח בפי בן גוריון), ולא נבנה לשימוש מחקרי. הוא מעולם לא היה פתוח ומאליו לא ביקרו בו אקדמאים מכל העולם. הכור גם לא שימש לתעשייה, לחקלאות או לרפואה - ותכליתו מראשיתו היתה אחת: לייצר פלוטוניום ממנו בונים פצצות גרעיניות.

על פי ואנונו, בכור מפיקים כ-40 ק"ג פלוטוניום בשנה. הערכה היא שעד מחצית שנות ה-70 הפיקה ישראל כ-200 ק"ג פלוטוניום; עד מחצית שנות ה-80 הפיקה ישראל עוד כ-350 ק"ג פלוטוניום. מהמידע שמסר ואנונו עולה שישראל השתמשה בכ-4.5 ק"ג פלוטוניום לפצצה, כלומר שברשותה מאגר של 300-200 פצצות אטום וכלי נשק גרעיניים.

מבנה הכור

(מתוך כתבה של אלון בן דוד בערוץ 10)

מכון 1 הוא ליבת הכור, המבנה עם הכיפה הכסופה (גובהו 20 מטר).

מכון 3 - מכון בו מייצרים את מוטות הדלק שמניע את הכור וגם ליתיום 6 המשמש מרכיב של הפצצה.

מכון 4 - מכון בו מטפולת הפסולת הרדיואקטיבית של הכור לפני שתוטמן באדמה.

מכון 5 - מכון בו מצפים את מוטות הדלק של הכור באלומיניום.

מכון 6 - תחנת הכוח המספקת את החשמל לכור.

מכון 8 - מעבדה בה מייצרת ישראל אורניום מועשר שכמו פלוטוניום יכול לשמש חומר בקיע לפצצה. את האורניום מייצרים בצנטריפוגות גז.

מכון 9 - מכון להעשרת אורניום בלייזר, פטנט ישראלי ייחודי.

מכון 10 - מכון לייצור אורניום מדולל, מרכיב חשוב לייצור פגזים חודרי שריון.

מכון 2 - בניין ארוך (60 מטר על 24 מטר) בין שתי קומות ללא חלונות. מתחת לשתי הקומות יש עוד 6 קומות בהן הקימה ישראל בחשאי מפעל להפרדת פלוטוניום שתכליתו לייצר פצצות אטום. בשנים האחרונות הסתבר שגם מפעל זה הוקם בסיוע הצרפתים.

בשנות ה-60 ביקרו פקחים אמריקאים בקומה הראשונה של מכון 2. הם ראו את המסעדה והמשרדים. קיר מיוחד שנבנה הסתיר מעיניהם את המעליות שיורדות למטה לתוך האדמה.

משאיות מביאות למכון 2 את מוטות האורניום שעברו עיבוד בכור. דרך הדלתות הגדולות תופס מנוף את המוטות ומוריד אותם לחלל הייצור הגדול בעומק 4 קומות. המוטות נטבלים במיכלים של חומצה חנקתית ומתבשלים כ-30 שעות. מערכת צינורות שואבת את המים ובהם האורניום והפלוטוניום. בתהליך כימי מופרדים החומרים, נאפים בתנור שממנו יוצא כדור קטן של 130 גרם פלוטוניום, 1.7 ק"ג פלוטוניום בשבוע. לפצצה אחת נדרשת כמות של יותר מארבעה ק"ג פלוטוניום.

ממפלס 2 שבמכון 2 אפשר לצפות על התהליך ממרפסת מיוחדת שהוקמה לאורחים רמי מעלה - מרפסת המכונה מרפסת גולדה. במפלס 4 מייצרים חומר הנקרא טריטיום, שמשמש לייצור פצצות תרמו-גרעיניות, פצצות בעלות עוצמה רבה עוד יותר מפצצת אטום רגילה. בנוסף מייצרים במכון 2 שני חומרים הכרחיים לפצצה: ליתיום ודיתוריום.

כל הרכיבים האלה נלקחים למפלס 5 ליחידה המכונה מ"מ2, מחלקת מתכות 2, וכאן הם מורכבים יחד לפצצה גרעינית.

	דגם של פצצת אטום ישראלית כפי שצילם מרדכי ואנונו המסה הקריטית מתקבלת ממיזוג הליבה עם המעטפת

ההחלטה

ההחלטה שישראל תקים כור גרעיני בו תייצר פצצות אטום מעולם לא נדונה בצורה דמוקרטית. היתה זו החלטה של איש אחד, דוד בן גוריון, וצוות מצומצם של אנשים סביבו שתמכו בכך והסתירו זאת מכל מי שהתנגד. עצם ההסתרה מעלה את הסברה שבאותם ימים לו היתה נערכת הצבעה היא לא היתה מקבלת רוב. ואכן, הכנסת והממשלה מעולם לא דנו בכך ומעולם לא הצביעו בצורה דמוקרטית על ההחלטה לייצר בישראל נשק גרעיני. כשהתגלה הדבר בדצמבר 1960 כבר היה הכור עובדה מוגמרת.

הכור בדימונה זהה לכור הצרפתי במרקול (Marcoule). הצרפתים סגרו אותו כבר ב-1984 בשל גילו המתקדם. כורים מסוג זה תוכננו ל-40 שנות פעילות, כאשר הכור בדימונה פועל 45 שנים (מרגע שהפך קריטי) ולפיכך נחשב מאוד מיושן ומאוד מסוכן. הספקו של הכור הוגדל הרבה מעבר לתכנון המקורי של מתכנניו, מה שמעלה את הסיכון לתקלה או תאונה גרעינית.

המחיר הכלכלי

כמה עלתה למשלם המסים הישראלי בניית הכור? איש לא באמת יודע. על פי ספרו של אבנר כהן "ישראל והפצצה", אליעזר ליבנה שהתנגד לפצצה טען ב-1962 שהכור עלה 300 מיליון דולר (כ-2 מיליארד דולר במונחים של היום). מלבד סכום הכסף העצום, עלתה השאלה איך לגייסו מחוץ למסגרות הדמוקרטיות, קרי מחוץ לתקציב הביטחון או תקציב המדינה כך שלא יהיה צורך באישור הכנסת והממשלה. לשם כך פנו בן גוריון ופרס לכ-25 בעלי הון יהודים, 18 מהם היו אמריקאים, וגייסו מהם באותן שנים כ-40 מיליון דולר (כרבע מיליארד דולר במונחים של היום). יתרת הכסף הוחבאה בכל מיני סעיפים של משרד הביטחון ומשרד ראש הממשלה, כגון תקציב הפיתוח.

גיוס הכסף ממיליונרים יהודים בחו"ל פירושו שלא רק שהתקבלה החלטה לא דמוקרטית מבלי שיתוף אזרחי המדינה בשאלה אם להקים את הכור ולייצר בו פצצות אטום, גם הכסף שהושקע בהקמת הפרויקט התקבל מבני אדם שכלל אינם גרים בישראל ו לא יישאו במחיר שהפרויקט הגרעיני גובה.

כיום הערכות הן כי ישראל מוציאה על הפרויקט הגרעיני כולו יותר ממיליארד דולר בשנה.

אורניום טבעי, מים כבדים

מעבר לכסף ולידע הטכני אותו השיגה ישראל מהצרפתים, כור להפקת פלוטונים זקוק לאספקה שוטפת של אורניום טבעי ולמים כבדים בשביל צינון הליבה. הצרפתים סיפקו לישראל כמות קטנה של אורניום ו-4 טונות של מים כבדים (שיוצרו בארה"ב), כמות הרחוקה מהשאיפות הנסתרות והאמיתיות של ישראל לייצר פצצות אטום. את יתרת המים הכבדים בסך 20 טונות, הצליחה ישראל לרכוש מנורווגיה דרך בריטניה, שרכשה את המים הכבדים עבור תוכנית הגרעין שלה אך ביטלה את העסקה וביקשה למזער את הנזק הכספי. ביוני 1959 וביוני 1960 הוטענו מכלים של 10 טונות מים כבדים כל פעם על אוניות ישראליות שעגנו בבריטניה. העסקה יצאה לפועל על ידי כך ששתי המדינות, נורווגיה ובריטניה, העלימו עין ביודעם לאלו צרכים משמשים מים כבדים בכמות כזו. אירוני הוא, שהמים הכבדים שסופקו לבסוף לכור בדימונה ייוצרו במפעל אותו הקימו הנאצים במלחמת העולם השנייה בנורווגיה כחלק מפרויקט הגרעין של גרמניה.

ארה"ב סיפקה לישראל 4 טונות נוספים של מים כבדים ב-1963 - שלוש שנים לאחר שגילו באמצעות מטוסי ה-U2 כי ישראל הקימה בחשאי כור גרעיני לייצור פצצות בדימונה.

הגדלת קיבולת הכור מכ-25 מגה-וואט ל-70 ואח"כ ל-150מגה-וואט חייבה את ישראל לייבא כמות נוספת של כ-60 טונות של מים כבדים. אין מידע מדויק מהיכן השיגה ישראל כמות עצומה זו, אך החשד נופל על צרפת שייבאה במשך השנים כמויות גדולות של מים כבדים מארה"ב- מעבר לכמות שנדרשה לה בשעתו, וכן הקימה מפעל לייצור מים כבדים בעצמה.

להפעלת הכור בתחילתו נדרשו לישראל כ-20-25 טונות של אורניום טבעי. את האורניום השיגה בד"כ ישראל, כמו את כל הפרויקט הגרעיני - במרמה. סיפור אחד מדגים זאת היטב: ב-17 בנובמבר 1968 הפליגה האונייה שירסברג איי (Scheersberg A) מאנטוורפן שבבלגיה לכיוון חופי גנואה שבאיטליה כשהיא נושאת דגל ליברי. על סיפונה היו 200 טונות של אורניום (עיסה צהובה) ב-560 מכלים. 15 ימים אחר כך הופיעה האונייה בחופי איסקנדוראן שבטורקיה - המטען נעלם. האונייה לא נחטפה אלא המטען הועבר על ידי אנשי מוסד בלב ים לאונייה אחרת ומשם לישראל.

הצורך של ישראל במקורות לאספקת אורניום גבר עם האמברגו שהטילה צרפת על ישראל בעקבות מלחמת 67'. עד אז סיפקה צרפת אורניום ממכרות של מדינות אפריקה בהן גאבון, ניגריה ומדינות במרכז אפריקה. מקור נוסף לאספקת אורניום היתה ארגנטינה.

במשך כל השנים הצליחה ישראל להפיק כמות מסוימת של אורניום טבעי מהפוספטים שבנגב. 100 קילו של אורניום מועשר (חומר המספיק לייצור 6 פצצות אטום) נגנבו ממפעל אמריקאי בפנסילבניה שבארה"ב בין השנים 1962 ו-1965 (מפעל NUMEC). ה-CIA קבע שהאורניום הועבר לישראל באמצעות מנהל המפעל, זלמן שפירו, יהודי שהיה קשור במוסד או בלק"ם. מקור אחר לאורניום היתה דרום אפריקה בתקופת שלטון האפרטהייד. מהחלטה סודית של בית משפט שדלפה ב-1994 התברר שישראל קיבלה מדרום אפריקה ב-1977 כ-600 טונות של אורניום אוקסיד בתמורה ל-30 גרם טריטיום - מבצע שזכה לכינוי "עלי תה" (teeblare באפריקנס).

בכור בדימונה מייצרים גם ליתיום 6 המשמש לייצור פצצות תרמו גרעיניות. 220 ק"ג ליתיום 6 דאותריד יוצרו עד אמצע שנות ה-80 - כמות המספיקה לייצור 35 פצצות תרמו גרעיניות.

ניסוי גרעיני

ב-22 בספטמבר 1979 בשעה 00:53 נצפו באטמוספירה מעל האוקיאנוס ההודי שני הבזקים חזקים - הבזקים הדומים לפיצוץ גרעיני. ההבזקים נצפו על ידי לווין אמריקאי בשם ולה (Vela) שתוכנן לאתר פיצוצים גרעיניים על פני כדור הארץ. ההבזקים, הראשון מהיר וחזק ולאחריו הבזק ארוך וחלש יותר, יוחסו לפיצוץ גרעיני בעוצמה של 2-3 קילוטון. הפיצוץ נערך במרחק מה מאיי פרינס אדוארד שבשליטת דרום אפריקה, בנקודה של קו אורך 40 מזרח וקו רוחב 47 דרום (Latitude: 47°S, Longitude: 40°E). המקום נבחר בכוונה בשל העובדה שבאזור זה קרינת הרקע הטבעית היא גבוהה (אזור בו שכבת היונים באטמוספירה קרובה לפני כדור הארץ), דבר שהיה אמור לעזור בהסוואת הניסוי. קרינת הרקע הגבוהה גם מרתיעה ספינות ומטוסים להתקרב לאזור, וזו היתה סיבה נוספת בבחירת המיקום לעריכת ניסוי גרעיני.

במשך שנים ייחסו מומחים שונים את ההבזק המסתורי לניסוי גרעיני שביצעה ישראל בשיתוף דרום אפריקה (אחרים טענו שהסבר להבזקים יכול להיות פגיעת מטאור).

העדויות שהצטברו לכך שהיה זה פיצוץ גרעיני היו רבות: לישראל ולדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היו יחסים הדוקים, בהם גם קשרים גרעיניים (לדרום אפריקה היו מכרות אורניום ושתי המדינות חשו מבודדות בשל משטר הדיכוי הדומה שהפעילו). מיקרופונים תת מיימיים של הצי האמריקאי זיהו רחש הדומה לפיצוץ גרעיני קטן. כמה חודשים אחר כך נמדדה עלייה בקרינה הגרעינית בחלק המערבי של אוסטרליה (מחקר מאוחר יותר טען כי לא נמצאה עלייה כזו). עלייה בקרינה הרדיואקטיבית נרשמה גם בחופי ניו-זילנד - קרינה שמקורה יכול להיות בניסוי גרעיני שנערך באוקיאנוס ההודי. המודיעין האמריקאי זיהה פעילות חריגה בצי הימי הדרום אפריקאי שבוע קודם לכן. בפברואר 1994 הודה מרגל רוסי שהיה מפקד בסיס ימי בדרום אפריקה, דיטר גרהרד, כי למרות שלא היה מעורב ישירות הוא למד כי ישראל ודרא"פ אכן ערכו באותה העת ניסוי גרעיני שזכה לשם הקוד "מבצע פניקס". לדבריו, הניסוי תוכנן למזג אוויר מעונן שהיה אמור להסתיר זאת מעיני העולם אך מזג האוויר השתנה ודבר-הניסוי נחשף. ב-20 באפריל 1997 פירסם עיתון "הארץ" ציטוט מדבריו של סגן שר החוץ הדרום אפריקאי, עזיז פהאד, שהודה כי ההבזק מעל האוקיאנוס ההודי אכן היה ניסוי גרעיני של דרום אפריקה. מעט אחר כך הכחיש פהאד שאמר את הדברים וטען שרק חזר על שמועות שהסתובבו שנים. ב-2006 פירסם איש ה-CIA טיילר דראמהלר ספר בו כתב כי מקורותיו חזרו וסיפקו עדויות אמינות ששלטון האפרטהייד ערך ניסוי גרעיני בדרום האוקיאנוס האטלנטי (הגובל באוקיאנוס ההודי) ב-1979 בסיועה של ישראל (On the Brink, by Tyler Drumheller).

שנתיים קודם לכן, בקיץ 1977, חשפו לוויינים רוסיים ואמריקאים ניסיונות של דרום אפריקה לחפור בשני אתרים במדבריות הקלהרי, פיר אחד בעומק 216 מטר והשני בעומק של 385 מטר במה שנראה מעבר לכל ספק הכנה לביצוע ניסוי גרעיני. באוגוסט 1977 בלחץ בינלאומי נסוגה דרום אפריקה מהכוונה להשתמש באתרים אלו. מרבית המומחים מעריכים שישראל ודרום אפריקה היו שותפות להכנות ניסוי גרעיני תת-קרקעי.

בניסוי גרעיני שערכה צרפת ב-13 בפברואר 1960 במדבריות סהרה (אלג'יריה) לקחו חלק ישראלים מפרויקט הגרעין של ישראל. על פי כמה מקורות, צרפת שיתפה את ישראל בתוצאות הניסויים הגרעיניים שנערכו בשנות ה-60 - דבר שיכול להסביר כיצד ישראל בנתה נשק גרעיני באותן שנים בלא לנסותו.

תאונות גרעיניות

התאונה הגרעינית הראשונה בישראל היתה בטרם הוקם הכור. היה זה בשנים 1956-1957 שמדענים במכון ויצמן שברחובות כבר החלו להתכונן להקמת הכור וייצור פצצות אטום. "חומר שאמור היה לאטום את החומר הרדיואקטיבי ולהגן מפני דליפה, נסדק כנראה. חומר רדיואקטיבי דלף החוצה. הדליפה התגלתה באיחור. קרינה רדיואקטיבית ברמה גבוהה מאוד התגלתה במעבדה ועל גופם של העובדים. קרינה גבוהה נמצאה גם בבתי המדענים הצעירים, בחפצים שבהם נגעו ועל מיטות ילדיהם", כך דיווח "מעריב" לראשונה רק ב-2006 לאחר שעל הדליפה הוטלה צנזורה במשך 50 שנה (כתבה של חן קוטס-בר).

"הייתי בבית בקיבוץ נען", מתארת חיה שדה, אלמנתו של דרור שדה, אחד המדענים במעבדה, את היום שבו התגלתה התאונה. "דרור הגיע ממכון ויצמן עם עוד שני אנשים עם מונה גייגר לבדוק את רמות הקרינה. הם אמרו שהיתה 'תאונה'. הם הלכו לצריף שבו גרנו ואחר כך לבית הילדים, שם היה בננו, שמואל. מצאו חומר בכל דבר שדרור נגע בו. גם על מיטת התינוק של שמואל, על הסדין ובין שלבי העץ. דרור היה בא כל פעם מהמעבדה הביתה בצהריים ורץ לבית התינוקות. אז ראו שהכל מזוהם. היה לנו כיור, שם היינו עושים קפה. הכלים והכיור היו מזוהמים. זרקנו את הכלים, זרקנו את הבגדים של דרור. אף אחד מאיתנו לא ידע כמה חומרים רדיואקטיביים הם מסוכנים". בעקבות הגילוי נסגרה המעבדה במכון ויצמן. המדענים שהיו בה נשלחו לסדרת בדיקות. הם נשארו במעקב רפואי חודשים אחר כך. אחד מהם נפטר כעבור זמן קצר, מסרטן. מדען שני חלה בסרטן אחרי כמה שנים, ונפטר מהתקף לב. דרור שדה מת כעבור 40 שנים מסרטן קרום הריאה (מזוטוליומה).

"כולם היו מעוניינים להשתיק את זה", אומרת חיה שדה. "אף אחד לא ידע שמכון ויצמן מתעסק עם דברים כאלה, וגם אני לא דיברתי על זה עד היום עם אף בן אדם. חשבתי 'למה לטרפד', זה היה סוגר את המכון. זה היה אצלי כל הזמן ב'בק אוף מיי מיינד', אבל דרור לא רצה לחשוב על זה, גם לא כשהמדען הראשון מת.

וכך כתב דרור שדה: "בשנים 56'-57' עבדתי במעבדה הרדיואקטיבית במכון ויצמן. הייתי אז עובד הוועדה לאנרגיה אטומית הישראלית. במסגרת העבודה שלי טיפלתי במקור רדיואקטיבי פולט קרני אלפא. המקור היה מכוסה שכבה דקה מאוד של חומר פלסטי כדי שכל האנרגיה של קרני האלפא תעבור ותפגע במטרה. במשך תקופה ארוכה לא היה פיקוח על הקרינה במכון ויצמן עד שיום אחד נעשה טסט על שולחן עבודה במעבדה והתגלתה קרינת אלפא הרבה יותר גבוהה מהמותר. גם בביתי הפרטי התגלתה קרינה גבוהה ואף על ידי וכל מה שנגעתי בו. המעבדה נסגרה הרמטית לכמה חודשים. בבדיקות שנעשו בגופי לא התגלתה קרינה בשתן שלי או בצואה. לא נעשה ניסיון לבדוק רקמות אחרות בגופי (כמו מוח עצמות). כחודש אחרי סגירת המעבדה במכון מת אחד הסטודנטים שעבד במחלקה לפיזיקה מסרטן הדם (עד כמה שאני זוכר אחרי שנים כה רבות היה שמו יוחנן רמברג)".

"אני זוכרת שהגיע מישהו מהמכון ואמר: 'הוא צריך לנסוע מהר לבית חולים', כתוצאה מבדיקות קרינה שעשו במכון", מספרת אסיה רמברג, אלמנתו של יוחנן רמברג, הסטודנט שנפטר מלוקמיה. רמברג עבד על הדוקטורט שלו באותה תקופה במכון ויצמן והיה הצעיר בחבורה שבה היה חבר גם שדה.

"יוחנן היה אז בן 28. הוא הרגיש לא טוב, שכב ועל הגוף שלו התחילו להתגלות כתמים גדולים. אני אפילו לא נבהלתי. ראיתי רק טוב לפני. נסענו לבית חולים ביום שישי, וביום שבת אמרו לי שהוא מאוד חולה. למחרת, יום ראשון, היה יום הנישואים שלנו. שנתיים. קטפתי כמה פרחי בר וכשהגעתי לבית החולים ראיתי את יוחנן דועך מול עיני. הוא מת באותו יום. נגמר. הייתי בהלם. ההורים שלי אספו אותי אליהם כמו ביצה. היה לי תינוק בבית והייתי חסרת אונים באופן מוחלט. כמעט שלוש שנים לא רציתי לדבר. הייתי אאוט. לא חקרתי מה היה ולמה. כלום".

מעריב מחק את הכתבה מהאתר האינטרנט שלו אך ניתן לקרוא אותה במלואה בקישור הזה: "הדליפה המסתורית".

ב-14 בדצמבר 1966 התרחשה בדימונה תאונה קריטית בא נהרג עובד אחד ואזור שלם זוהם (התאונה התרחשה ביחידה מספר 36 שבמכון 2). ככל הנראה התאונה נגרמה משימוש שגוי באלכוהול לניקוי והאדים גרמו לפיצוץ. זה לקח שבועות לנקות את האזור והכור נסגר לכמה חודשים. פרטים מדויקים מהתאונה מעולם לא פורסמו, על היקפה, רמות הקרינה שנפלטו והסיבות להתרחשותה.

ב-1982 התרחש פיצוץ קטן בכור כתוצאה מדליפת מימן. מההדף הועף מהנדס שהיה בסמוך, אך הוא לא נפצע ולא דלפה קרינה רדיואקטיבית.

בתחילת שנות ה-90 פרצה שרפה גדולה בכור והוא הושבת לתקופה ארוכה. גם פה דבר לא פורסם לציבור.

ב-1994 בעקבות גשמים בכמויות גדולות שירדו בכור בדימונה גלשו מים מבריכות הניקוז של הכור לכיוון המכתש הקטן הסמוך - מים שהיה חשד שהם מזוהמים בקרינה רדיואקטיבית. יוסי שריד שהיה אז השר לאיכות הסביבה ניסה לגשת לשם עם מומחים וכן עם עיתונאים מישראל ומחו"ל. מול מצלמות הטלוויזיה הודה שריד שהבוס שלו (ראש הממשלה) אוסר עליו לפרסם את הממצאים.

גשמים בכמות רבה ירדו גם ב-2004 ושוב מים מבריכות הניקוז גלשו למכתש הקטן. דבר לא נלמד.

בשנים האחרונות חילק הצבא כדורי יוד (לוגול - אשלגן יודיד 130 מ"ג) לתושבים המתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ מהכור (למשל לתושבי הערים דימונה, ירוחם וערד). זאת, למקרה של תקלה גרעינית בכור. הכדורים אמורים למנוע מהגוף לספוג יוד רדיואקטיבי במקרה של תאונה גרעינית על ידי "אספקת" יוד שאינו מזוהם.

במשך השנים חלו יותר מ-120 מעובדי הכור במחלות הסרטן הנגרמות מחשיפה לקרינה רדיואקטיבית ולחומרים הנמצאים בכורים גרעיניים. באופן כללי ובמשך שנים סירבה המדינה והכור להכיר בהם כנפגעי קרינה ולפצות אותם ואת משפחותיהם (חלקם נפטרו במשך השנים). בדיונים אינסופיים שהגיעו לבתי המשפט, תוך הסתרת מידע בטענה שהוא מסווג, גוררת המדינה רגליים בעוד עובדי הכור גוססים מסרטן.

כיום מתבררות בבתי משפט תביעות של יותר מ-50 עובדי הכור ועובדים לשעבר, שטוענים כי לקו בסרטן בגלל עבודתם וחשיפתם לחומרים מסוכנים, כולל לקרינה רדיואקטיבית. עמדת הוועדה לאנרגיה אטומית, הנסמכת על מחקרים, היא ששיעור החולים במחלות סרטן מקרב העובדים אינו שונה משיעורם באוכלוסייה הכללית; במלים אחרות, הם חלו בסרטן לא בגלל עבודתם, ("הארץ", "ישנים טוב בלילה?" מאת יוסי מלמן, 28/5/05).

הפסולת הרדיואקטיבית

שאלה מטרידה היא היכן טומנים את הפסולת הגרעינית שהיא חלק בלתי נפרד מתהליך הפקת הפלוטוניום - תהליך שהחל כאמור לפני 45 שנה. אורך החיים של פסולת גרעינית הוא אלפי שנים ולא קל להיפטר ממנה (הבעייה המסרבת להעלם). השערה אחת היא שאת הפסולת טומנים באזור הכור, בחביות אטומות ובעומק האדמה. אין שום פיקוח ציבורי חיצוני על תהליך זה - לו השפעות אקולוגיות מרחיקות לכת.

בנובמבר 1998 התפרסמו ידיעות שישראל טומנת פסולת גרעינית במאוריטניה שבאפריקה תוך הסכם סודי עם הממשלה המקומית - פסולת תמורת כסף. על פי עדויות, מטוסים שנשאו פסולת רדיואקטיבית מישראל נחתו בשדה התעופה Tidjikdja שבצפון המדינה, וכן אוניות עם פסולת גרעינית מישראל עגנו בנמל של בירת מאוריטניה. הממשלה הכחישה זאת מכל וכל. ואולם, שנה אח"כ, בנובמבר 1999, כוננו מאוריטניה המוסלמית וישראל קשרים דיפלומטיים מלאים (לאחר קשרים כלכליים בלבד מ-1996).

על פי גילו של הכור וההשערות על הספקו חישבו מומחים זרים ומצאו כי כורים דומים מייצרים כ-200 מטרים מעוקבים של פסולת מסוכנת בשנה, שיש לאחסנה. בחישוב גס אפשר להניח שב-40 שנות פעולתו ייצר הכור בדימונה כ-8,000 מ"ק של פסולת רדיואקטיבית (תכולה של כ-50 אלף חביות נפט סטנדרטיות). בעבר אוחסנה פסולת כזאת במיכלי נירוסטה גדולים שנקברו מתחת לאדמה במתחם הכור [ראו תמונות בקישור הזה]. אבל מניסיון של אתרי פסולת רדיואקטיבית בחו"ל התברר שהפסולת גורמת לקורוזיה שעלולה לסדוק את המיכלים, במיוחד בנקודות התורפה שלהם - בתפרי הריתוך. הפסולת עלולה לדלוף, לחלחל אל הקרקע ולזהם את סביבותיה, כולל מקורות המים ("הארץ", "ישנים טוב בלילה?", 28/5/05).

כיום קיימת טכנולוגיה להפוך את הפסולת הרדיואקטיבית לחומר מוצק, דבר שמקטין את סיכון הדליפה. תהליך המיצוק הוא יקר מאוד ואין מידע אם ישראל משתמשת בתהליך זה.

העתיד

תחזוקת הכור בדימונה עולה הון רב אך התקציב לכך מעולם לא נדון בכנסת. לפי הערכה הוא חבוי כסעיף בתקציב משרד ראש הממשלה.

נקודת התורפה של הכור בדיומנה כיום, ושל כל התשלובת הגרעינית של ישראל, היא התקציב. התשלובת זקוקה כל שנה לכסף מהממשלה - לתשלום משכורות, תחזוקה, וגם לפיתוח. המשך הפיתוח והייצור, כלי הנשק הישנים והחומרים הרדיואקטיביים, כמו גם הפסולת הרדיואקטיבית המסרבת להעלם - עולים כל שנה כסף רב כשהמחיר עם השנים דווקא הולך וגדל.

מי מציע את התקציב? מי דן בו ומי מאשרו? מי מוסמך לאשר אותו ועל סמך איזה שיקולים? איזה פקיד באוצר (באיזו מחלקה) בודק את פרטי ההוצאות של הפרויקט הגרעיני? ולפי איזה שיקול הוא או היא קובע אם התקציב מוצדק או לא?

מנהלי הכור בדימונה:

מנכ"ל הכור כיום, יצחק גורביץ. מנהלי הכור בעבר: יוסף טוליפמן, עמנואל מנס פרת
המשנה למנכ"ל הכור הוא פרופ' אלי אברמוב.

מקורות:

כל המידע נלקח ממקורות גלויים ופורסם ברבים פעמים רבות

 

מידע נוסף על גנבת האורניום בלב ים מופיע באנגלית בכתבה של מגזין הטיים מה-30 למאי 1977: www.time.com | למידע נוסף חפשו בגוגל uranium Mossad Scheersberg A

 

מידע נוסף על החוסר באורניום מועשר ממפעלי NUMEC אפשר למצוא בספרו של סימור הירש "ברירת שמשון" | למידע נוסף באנגלית חפשו בגוגל: NUMEC  uranium

 

מידע נוסף על הניסוי הגרעיני שישראל ביצעה באוקיאנוס ההודי ניתן למצוא באנגלית באתר nuclearweaponarchive.org, וכן בויקיפדיה באנגלית. למידע נוסף באנגלית חפשו בגוגל: Vela Incident

 

למידע נוסף על הטמנת הפסולת הרדיואקטיבית במאוריטניה חפשו בגוגל: Israel Mauritania nuclear waste

 

המידע על כדורי הלוגול והקרינה שדלפה עם מי הגשמים פורסם בתוכנית "בולדוזר" של מיקי רוזנטל, קטעים מהתוכנית ניתן לצפות בקישור הזה.

 

ניתן לצפות בכתבתו של אלון בן דוד שהוכנה עבור חדשות ערוץ 10 (סיור תלת ממדי בכור בדימונה) בקישור הזה או בקישור הזה שבאתר youtube. ניתן להוריד את הכתבה במלואה למחשב באמצעות אימיול בקישור הזה (30 מגה)